<h1>תשובות בעלי התוספות סימן נ"א — תשובת רבינו מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורק</h1>
<h2>דף קה:</h2>
וששאלת על תבשיל של ירק ושל קטנית שנתבשל בקדירה של בשר שהודח יפה יפה שאין לחוש שיש בה לממשות בשר, מהו לאכל גבינה אחר אותו תבשיל בלא קינוח הפה ונטילת ידים. נראה דלא תיבעי שאינה בת יומא, אלא אפילו היא בת יומא מותר משום נותן טעם בר נותן טעם, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכול בכותח, דאיכא תרי נותני טעם דהיתר קודם שיבא לכלל איסור, הבשר בקערה, והקערה בדגים, ואכתי היתר הוא. ואפילו לריב"ן שפירש בשם רש"י עלו אין, נתבשלו לא, וראייתו מאין טשין את התנור באליה [פסחים ל' ע"ב], ואם טש כל הפת כולה אסורה, אע"ג דאיכא נותן טעם בר נותן טעם להיתר, אלא משום דהוה ליה נתבשלו ואסור, ומתוך כך אסר רש"י ביצים שנתבשלו תוך מחבת חולבת בת יומא להשים אותם תוך פשטיידא. ור"י חולק, דטעמא הוה התם משום דהוי שמנונית וממשות השומן בעין בתנור. אבל מחבת שנתקנחה יפה ונתבשלו בה, כך הוא נתבשלו כמו עלו בה מרותחין, ואין להאריך. מיהו נראה דהכא כל אפיא שוין דמותר לאכול חלב וגבינה אחריהם, דאמר פ' כל שעה [פסחים ל' ע"א], ההוא תנורא תיחו בו טחיא, אסרי דבי בר אהילאי למיכל ריפתא אפילו במילחא, דילמא אתו למיכלא בכותח, ולא קאמרי דלמא אתי למיכל בתר חלבא. ואין להקשות לפי' רש"י דביצים שנתבשלו במחבת חולבת אסור לתתם בתבשיל של בשר, אפילו בעינייהו נמי ליתסרו, דילמא אתי למיכלינהו בהדי בשר, דאמר פ' כל שעה [שם ל"ו ע"א] גבי מכאן ואילך לושו לי בחלבא בעינא דתורא שרי. דגבי פת דאיכא מיני טובא ושנאפה בתנור חיישינן לתקלה לזמן מרובה, קודם שיכלה ביומא משתלי ואכיל ליה בחלבא. ועוד חוזרני להביא ראיה להיתר דהא נותן טעם בר נותן טעם ליכא מאן דאסר, כי הכא דהכשר נותן טעם בקדירה, והקדירה בתבשיל של ירק או הקטנית, והתבשיל נותן טעם בידו ובפיו של האדם האוכל, ואכתי כולהו בהיתירא, והיאך נאסר אחרי כן לאכול גבינה או חלב. ועוד השלישי לא נותן טעם הוא, כי צונן הוא ולא יהיב טעמא בידי אדם או בפיו. ועוד דאמר פ' כל הבשר [ק"ה ע"ב], אמצעי' רשות, לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה חובה. ומפרש ר"ת בין תבשיל שנתבשל בו בשר ואינו אוכל הבשר אלא התבשיל שנתבשל בו בשר, ואחר כן לאכול התבשיל שנתבשל בו גבינה, כיון דלא אכיל בישרא וגבינה בעינייהו לא בעי הדחה וקינוח הפה. אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שאחריו חובה. ואעפ"י שרשב"ם פירש בין תבשיל דבשר לתבשיל (דגבינה) [דבשר] לא נהירא, דמאי נטילת ידים שייך התם דאיצטריך למימר רשות. והשתא אפילו אחר תבשיל שנתבשל בו בשר כי בעי למיכל תבשיל של גבינה הוי רשות, כ"ש בתבשיל זה דאית ביה כמה נותני טעם, דמותר לאכול אפילו גבינה גופה אחריו בלא נטילת ידים. ושלום מאיר בר ברוך.
<h2>דף קיא:</h2>
וששאלת על תבשיל של ירק ושל קטנית שנתבשל בקדירה של בשר שהודח יפה יפה שאין לחוש שיש בה לממשות בשר, מהו לאכל גבינה אחר אותו תבשיל בלא קינוח הפה ונטילת ידים. נראה דלא תיבעי שאינה בת יומא, אלא אפילו היא בת יומא מותר משום נותן טעם בר נותן טעם, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכול בכותח, דאיכא תרי נותני טעם דהיתר קודם שיבא לכלל איסור, הבשר בקערה, והקערה בדגים, ואכתי היתר הוא. ואפילו לריב"ן שפירש בשם רש"י עלו אין, נתבשלו לא, וראייתו מאין טשין את התנור באליה [פסחים ל' ע"ב], ואם טש כל הפת כולה אסורה, אע"ג דאיכא נותן טעם בר נותן טעם להיתר, אלא משום דהוה ליה נתבשלו ואסור, ומתוך כך אסר רש"י ביצים שנתבשלו תוך מחבת חולבת בת יומא להשים אותם תוך פשטיידא. ור"י חולק, דטעמא הוה התם משום דהוי שמנונית וממשות השומן בעין בתנור. אבל מחבת שנתקנחה יפה ונתבשלו בה, כך הוא נתבשלו כמו עלו בה מרותחין, ואין להאריך. מיהו נראה דהכא כל אפיא שוין דמותר לאכול חלב וגבינה אחריהם, דאמר פ' כל שעה [פסחים ל' ע"א], ההוא תנורא תיחו בו טחיא, אסרי דבי בר אהילאי למיכל ריפתא אפילו במילחא, דילמא אתו למיכלא בכותח, ולא קאמרי דלמא אתי למיכל בתר חלבא. ואין להקשות לפי' רש"י דביצים שנתבשלו במחבת חולבת אסור לתתם בתבשיל של בשר, אפילו בעינייהו נמי ליתסרו, דילמא אתי למיכלינהו בהדי בשר, דאמר פ' כל שעה [שם ל"ו ע"א] גבי מכאן ואילך לושו לי בחלבא בעינא דתורא שרי. דגבי פת דאיכא מיני טובא ושנאפה בתנור חיישינן לתקלה לזמן מרובה, קודם שיכלה ביומא משתלי ואכיל ליה בחלבא. ועוד חוזרני להביא ראיה להיתר דהא נותן טעם בר נותן טעם ליכא מאן דאסר, כי הכא דהכשר נותן טעם בקדירה, והקדירה בתבשיל של ירק או הקטנית, והתבשיל נותן טעם בידו ובפיו של האדם האוכל, ואכתי כולהו בהיתירא, והיאך נאסר אחרי כן לאכול גבינה או חלב. ועוד השלישי לא נותן טעם הוא, כי צונן הוא ולא יהיב טעמא בידי אדם או בפיו. ועוד דאמר פ' כל הבשר [ק"ה ע"ב], אמצעי' רשות, לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה חובה. ומפרש ר"ת בין תבשיל שנתבשל בו בשר ואינו אוכל הבשר אלא התבשיל שנתבשל בו בשר, ואחר כן לאכול התבשיל שנתבשל בו גבינה, כיון דלא אכיל בישרא וגבינה בעינייהו לא בעי הדחה וקינוח הפה. אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שאחריו חובה. ואעפ"י שרשב"ם פירש בין תבשיל דבשר לתבשיל (דגבינה) [דבשר] לא נהירא, דמאי נטילת ידים שייך התם דאיצטריך למימר רשות. והשתא אפילו אחר תבשיל שנתבשל בו בשר כי בעי למיכל תבשיל של גבינה הוי רשות, כ"ש בתבשיל זה דאית ביה כמה נותני טעם, דמותר לאכול אפילו גבינה גופה אחריו בלא נטילת ידים. ושלום מאיר בר ברוך.
